לבושתי זו הפעם השנייה או השלישית סה"כ שאני במסעדה המופלאה הזו, הדרך לתל אביב אף פעם לא הייתה קלה בשעות הבוקר והצהריים ובערב להכנס לרשימת הסועדים בבית התאילנדי- מממ, יש להזמין מראש לא מעט זמן כדי להכנס פנימה, כך שזה דורש הכנות ארוכות טווח.
טוב נו, זו לא בדיוק מסעדה בלב מנהטן, אך כמו יהודי טוב הייתי חייב להאשים אותם על כך ולא את עצמי.
ובכל זאת, "התנועה האסייתית" בקולינריה ברחבי הארץ תפסה תאוצה ברבות השנים ומה שהיה פעם "סיני" בשנות ה 80 וה 90, היום זה אסייתי, תאילנדי, סושי וכן הלאה. מסעדות צצות כמו פטריות אחרי הגשם, מגישות מנות "מורכבות" עם נסיון לקלוע לחיך הישראלי. כן, תועפות של מתוק, יחד עם קצת חריף, ירקות לרב, עוף וקצת בקר למי שבא ללעוס קצת מסטיק (באופן מוזר). פירות ים גם למדו לאכול בארץ במרוצת השנים, רק שרובם מגיע משקיות קפואות ולא תמיד מהסוג הטוב שבנמצא. הטובות יותר גם יודעות מה זה סטיקי רייס (אורז דביק שמשמש את התאילנדים בתור לחם כביכול שנאכל באצבעות) משתמשות בעלי כפיר לים, עלי קארי, בזיליקום ועוד, ולא רק בכוסברה, פלפל אדום ונבטים. והטובות באמת? יש לצערי רק אחת. הבית התאילנדי היא מסעדה תאילנדית שמנסה להיות האוטנטית ביותר ולא רק מתיימרת להיות כזו. מפעילה חווה לגידול ירקות תאיים מיוחדים ומבשל ומגישה במיטב המסורת והטכניקה.
השף יריב מלילי, אחרי שחזר מדרך ארוכה במזרח הרחוק ומתאילנד בפרט, פתח ב 1996 את מסעדת הבית התאילנדי שעודנה מוסד לאוכל אסייתי אולי מהטובים בארץ. מספיק להתקל בקול מגחך מעבר לטלפון שתנסו להשיג שולחן לאותו ערב, או להגיע בצהריים ולראות מסעדה גדולה יחסית, בתפוסה מלאה לאורך כל הסרוויס - כדי להבין שמשהו טוב קורה פה ולא רק מבחינת יח"צ אלא גם מהבחינה הקולינארית - הרי איך הוא הצליח להשאר באוויר כל כך הרבה זמן?
בזמנים שמסעדות קמות ונופלות השכם וערב, הבית התאילנדי עומד על תילו כבר מעל 20 שנה ולא בכדי.
הגענו זוג לצהריים באמצע השבוע אחרי שב 10 בבוקר באותו היום התקשרתי לוודא שיש שולחן ולא נכנס לפקקי הענק בתל אביב לריק, הקול הנעים מהצד השני אישר את הזמנתי וסרנו לשם בשעה הנקובה.
המסעדה עצמה ממקומת בבוגרשוב כחצי דקה מהים והיא יחסית די גדולה. מחולקת לשני אולמות הסעדה ובר קטן באמצע. המקום מעוצב בגווני עץ עם הרגשה אוטנטית משהו ולא מתיימרת לפיוז'ן מודרני או ישראלי במיוחד. צוות רב עובד במקום, מלצרים ומלצריות לבושים שחורים עושים דרכם אל השולחנות עם תפריטים גדולים או מנות מסוגננות.
נכנסנו ומייד אחרי שוידאו שיש לנו הזמנה, הושיבו אותנו בחדר הימיני והמאוכלס יותר בשעת הצהריים בשולחן לארבעה, מה ששימח אותי מאד, בעיקר בשל המרווח והנוחות שמגישים צלחות לרב. תפריטי ספר עבים יחד עם תפריטים דקים יותר הוגשו לנו והתחלנו עלעל ולהתבלבל.
המסעדה מציעה תפריט א לה קארט עב כרס עם מגוון מנות אדיר שמחולק בסדר הגיוני למסעדה בסגנון, יחד עם תפריט עסקיות שמציע כמה וכמה "דרכים" להתנסות או לאכול כדי לשבוע. ליחיד או לזוג. אחרי דקות רבות של התלבטויות בין העסקיות המוצעות ובין הספר שתיאר ופיאר את שאר מנות המסעדה, החלטנו להרכיב לעצמנו ארוחה והתחלנו להזמין.
לראשונות פתחנו,
* בסלט הפאפאיה המפורסם של המקום, מה שאהבתי שאת הסלט ניתן לבקש בדרגות חריפות משתנה, כך גם אוכל לאכול, לעכל ולשמור על האוכל כראוי.
הסלט מורכב כמובן מפאפיה ירוקה, ירקות אחרים, עגבניות שרי חצויות, רוטב דגים, בוטנים וצ'ילי...הסלט הוגש בצלחת זכוכית מהודרת בצורת הר מעוצב והוא היה מרענן וטעים להפליא! הזמנו אותו - "פיקנטי" וזה ללא ספק רמת החריפות שאני מעדיף, אם כי אני מסוגל לקצת יותר.
הערה: בתפריט מצוינים ליד מנות מסוימות דרגות חריפות בין פלפל אחד ל חמישה, במנות מסוימות אין ציון כלל וכלל ואלו המנות שתוכלו לבחור כמה חריף תרצו אותן. באלו המצוינות, אין שינויים וכך הן מוגשות. כדאי להזמין מנות מסוימות קטנות או לטעום מאחרים בשולחן כדי לקבל רפרנס של הציונים האלה, אחרת תגלו שאתם מחוץ לסקאלה, לטוב ולרע.
יחד עם סלט הפאפיה הזמנו עוד זוג מנות שונות,
* פופיה גונג - אגרול שרימפס מטוגן עם איטריות זכוכית וגבעולי כוסברה. האגרול נעשה בעבודת יד ללא ספק, המילוי היה מקסים ועשיר מאד של שרימפסים ורדרדים, בוקה של איטריות זכוכית וכוסברה חלוטה באמצע. המעטפת הייתה זהובה ופריכה והמנה הוגשה עם רוטב מתקתק חמוץ חריף. ללא ספק מנה שנשמעת "בנאלית" בהתחלה, אך הביצוע והטעם מאשרים שיש פה מטבח עם יד חזקה שעושה גם את המנות האלו בצורה שאינה מתפשרת.
*נאה יאנג - נתח בשר עסיסי צלוי בדרך תאית עם סטיקי רייס ורוטב חריף לא שגרתי, זה בערך התיאור של המנה בתפריט, בתכלס קיבלנו סטייק מדהים! שאם הייתי חייב לנחש הייתי אומר שנעשה מנתח שייטל שיושן הייטב. הסטייק נפרס לרצועות דקות והיה ורדרד באמצע, למרות שנראה דק יחסית. הרוטב החריף היה מיימי והיה אפשר פשוט לטבול את הסטיקי רייס יחד עם רצועות בקר ולהרים עם תיבול מושלם. מנה שאינה מתחכמת והיה אפשר כנראה למצוא אותה בשם אחר מפונפן באחת מהמסעדות החדשות בארץ או בעולם, אך ההתקנה הייתה מושלמת ומבחינתי אוכל טעים, זה אוכל טעים. תאי או לא.
הראשונות הגיעו די מהר מרגע ההזמנה, מה שהראה שהמטבח מוכן לסרוויס גדול ומוציא את המנות לא רק יחד לכל השולחן אלא בזמנים מהירים במיוחד. מובן שזה אוכל שמותקן במהירות אך אנו מכירים גם מטבחים שפשוט לא עומדים בלחץ. שוב אות לכך שהבית התאילנדי יודע מה הוא עושה ועושה את זה היטב.
בסיום המנות, ההתלבטות לגבי העיקריות היה קצת פחות מבלבל, עכשיו שאנחנו פחות רעבים וגם עם קצת רפרנס לרמות החריפות המצוינות בתפריט, החלטנו להמשיך עם מנה על בסיס חלב קוקוס וקארי אדום
* גנג נומאי נאה - תבשיל חלב קוקוס מתובל בקארי אדום, עם פרוסות בקר, נצרי במבוק, פטריות לוביה בעונה ועלי בזיליקום. את המנה הזמנו לאחר שהסדרנו ביננו שהיא לחלוקה, אך בשל ציון שלושת הפלפלים לחריפות בינונית גבוהה לצד שם המנה, חששתי והבהרתי שאם זה יהיה לי חריף מידי, אזמין מנה נוספת - כך שהמנה תהפוך לעיקרית לחצי השני של השולחן.
המנה הגיעה די מהר כאמור ככל המנות שהזמנו עד כה, יחד עם קערה ענקית של אורז לבן מאודה מקסים ומהביל. את התבשיל הגישו בקערה מעוטרת ופרוסות בקר, במבוק פטריות ועלים שחו להם בתבשיל שהיה לטעמי קצת נוזלי מידי אך בצבע מהמם של חום בהיר ואדום. הריחות שעלו ממנו היו מדהימים וניגשנו למלאכת הטעימה. קצת אורז עם מעט רוטב אותתו לי שאני די בתחום האדום שלי ו 2 ביסים לאחר מכן מהכבודה העיקרית, הסתכלתי כבר בתפריט לבחור לעצמי מנה עיקרית נוספת. מצטער, אבל זה טו מאץ' בשביל החיך הרומני שלי. לא אוהב ששורפים לי את הלשון השפתיים והת#$%^&... הצד השני שלקח על עצמו לחסל את המנה (הדי גדולה יחסית) התמוגגה מאושר ותכלס, קצת התבאסתי שזה היה לי חריף, כי היא הייתה טעימה לאללה!
(גם צלחת המלפפון והכרוב הטריים שהגיש לנו המלצר שהבין שהמנה חריפה לי מידי לא ממש עזרה, אבל זה היה טאצ' נחמד ומתחשב).
חשבתי לעצמי להזמין מנה נוספת ממגון תבשילי חלב הקוקוס, אך בגלל שחשבתי גם על החצי השני שלי שתוכל לטעום, הלכתי על משהו שונה.
* פאד קי מאו סן שנהיי - שבבי איטריות שעועית מסולסלת, ביצה טרופה, לוביה וקנה בעונה, ברוקולי ובזיליקום בסויה שחורה. את המנה ניתן להזמין עם פירות ים, דג, בשר לבן, בקר או עוף... והמחירים משתנים בהתאם. אני בחרתי בבשר לבן (עוד לא היה לנו על השולחן באותה הארוחה, אז למה לא). צלחת גדושה וחיננית מאד של איטריות שקופות בצבע קרמלי בהיר מהסויה, ירוק מהבזיליקום והברוקולי והמון נתחי בשר לבן עסיסי. המנה הייתה טעימה מאד ולמזלי לא מתוקה מידי כפי שנוהגים להגיש בדרך כלל במסעדות הז'אנר שהן לא הבית התאילנדי. הטעמים היו מאוזנים מאד, המנה הייתה חמה ומנחמת. ללא ספק אחת ממנות האיטריות הטובות שאכלתי בעת האחרונה ואם לא בכלל בארץ. גם החצי השני טעמה והסכימה איתי שזו מנה מוצלחת אם כי התבשיל שהיה לפניה היה טוב בהרבה. הסכמתי בלית ברירה ובפנים עגומות.
את הארוחה ליווינו עם בקבוק של פרייה ולאחר מכן עם קנקן מים קרים שהגיע בעת הארוחה.
לקינוחים ששמענו מאחת המלצריות בסוף הארוחה לא ממש התחברנו ברמת התאוריה אז החלטנו לוותר ולצאת עם טעם המנות בפה ולשתות קפה במקום אחר, אם אנחנו כבר בתל אביב...
לבית התאילנדי אנחנו נחזור בהחלט, ארוחת הצהריים הלא דלה הזו עלתה לנו 301 שקלים בלבד לפני טיפ, מה שללא ספק הופך אותה לראויה מאד גם מהצד הפיננסי (אם לא הייתי מזמין את העיקרית השנייה והינו חולקים בתבשיל שהספיק בהחלט בצהרי קיץ תל אביביים, המחיר היה נמוך משמעותית לכל הארוחה) ולא רק הקולינארי שללא ספק ממשיך להיות מוסד מצויין שמוביל את הדרך.
חבל ששאר מסעדות הז'אנר לא משתדלות להעתיק קצת יותר מהשף מלילי וממסעדת הבית התאילנדי, לדעתי היינו מרוויחים מסעדות ברמה מאד גבוהה ברחבי הארץ ובמחירים נוחים יחסית.
אביעד.
