‏הצגת רשומות עם תוויות קבב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קבב. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 4 באפריל 2015

ביקור במסעדת רפסודיה רומנית – יפו.

וואו, עבר כמעט חודש מאז שפרסמתי רשומה, אני לא חושב שהייתה כזו תקופה ארוכה בין רשומות מאז שפתחתי, אך החיים חזקים יותר מחלומות, כך שיצא מה שיצא. בכל מקרה, הנה, כמה ימים לפני היום הולדת שלי ובסמוך לביקור נוסף במסעדה הזו עם משפחתי, הגיע הזמן שגם אתם תכירו.


"שר האוצר נכנס למסעדה רומנית אוכל צ'ורבה. פתאום נכנס השר הפנים, אז השר הפנים שואל אותו: כמה? אז השר אוצר אומר לו: שבע. אז השר הפנים אומר לו: מה שבע? אז השר האוצר אומר לו: מה כמה?
האמת, שאין פעם שאני נכנס למסעדה רומנית (שזה בערך פעם בשבוע לכל הפחות - בדרך כלל אפילו יותר מכך) שאני לא חושב על הבדיחה הזו של הגששים. אמנם, אני מודע לכך שלא כולם מכירים "גששית", אבל הבדיחה הזו די ממצא, גם את העדה, גם את התחושות וגם בכלל את הלך הרוח הציני והמצחיק של מדינתנו. אבל יאללה, לא ממש באתי לספר לכם על ציונות, או "לרדת" על פוליטיקאים... הפעם בסדרת הכתבות הענפה שלי לאורך ההסעדה הרומנית לעומק מדינת ישראל, הגעתי לאחת המסעדות הטובות בז'אנר מצד אחד ומצד שני לזו שדווקא על הנייר, היא החדשה ביותר מבין אלו שפועלות כיום.

אתם צריכים להבין שאת חיי וילדותי ולאחר מכן גם את בגרותי ביליתי בתחום המסעדות הללו. כמה "מהבתים" השניים שלי נמנו עם שמות כמו "מסעדת הניצחון", "יודלה הקוסם", אברום, נלו, קפה גלידה יונק, והיום בעיקר אצל לאון ויוז'י או כמובן מעוז הקבע שלי בשנים האחרונות – מעיין הבירה, אם כי אני לא מחשיב אותה בתור מסעדה רומנית פרופר.

את כולן אני מכיר, מהעבר, מההווה וכנראה גם אלו שיישארו בעתיד, בידי בניהם או בנותיהם ואם נהיה ממש ברי מזל, אלו שיפתחו בצורה ספונטנית אולי כדי להמשיך את המסורת של דורותיהם (דווקא רעיון טוב!).
גבריאלה פתחה את הרפסודיה הרומנית ממש לא מזמן - זאת בשנות מסעדה רומנית כמובן. בעוד אלו שכיום פועלות, מסמי וסוסו בבאר שבע ועד ל לאון ויוז'י, בחיפה... הן קימות כבר עשרות שנים!

ביפו, לא ממש נשארו מסעדות רומניות, מה שהיה פעם הצנטרום של העדה עם לפחות 5-6 בכל זמן נתון, כיום נותרו בקושי שלושה וזה גם אם מישו מורדרו מגיע לפתוח את הבסטה. נלו כבר לא מה שהיה פעם כמו שאומרים ומה שנשאר לאלו במרכז שלא רוצים להצפין לחיפה, או להדרים לאשקלון... זו הרפסודיה הרומנית של גברת גבריאלה. זמרת, מורה לפסנתר, טבחית מבית אימא וסבתא, בוגרת תדמור ובעלת מסעדה רומנית :-).

הגענו בשעת ערב מאוחרת, שלושה. אני וחברים יקרים מפז שאיתם אני יוצא לאכול ולשתות כי זו חוויה תת קרקעית (חוליו אגלסאיס מהתחת) מהנה ביותר. שלושתנו עם תאוות אוכל ומסעדות אמיתית ונראה שבכל פעם שאנו יושבים יחד, קולות הסקס וציקצוקי הלשון משורבבים בשיחה קולחת על – כמעט כל דבר, קטן גדול, ברומו של עולם ואפילו ברומו של אינטרנט.

המסעדה עצמה ממוקמת באזור מרכזי ביפו, רח' סלמה (עריכה, המסעדה שינתה את מיקומה לפני זמן קצר, והיא פשוט עברה באותו הביניין לכניסה מרחוב בת עמי, יש במקומה הקודם, מסעדה רומנית נוספת שנפתחה, אין לי מושג איך היא, כי עוד לא ניסיתי) שמסביבה פזורים חנויות, פיצוציות, חניונים, תחנות דלק ומוסכים\חנויות לרכיבי רכב. בכניסה כמובן שלט בלבן ואדום עם שם המסעדה וכניסת זכוכית שאחריה מרגישים "בבית". טוב לפחות אני הרגשתי ככה.
קירות צבועים ורוד, שמעטס על הקירות בדמות מפות בד רקומות אדום וגדילים, שרשראות שום תלויות, בובות צועניות מרומניה וריהוט "מהסוכנות". אז במקרה, אצלי בבית וגם אצל ההורים זה לא נראה ככה, אבל זה די מזכיר את הבית של סבתא וסבא זיכרונם לברכה.
השולחנות עטופים בדבל מפות לבן ובז', כוסות גבוהות לשתייה וסכום שכבר מונח וממתין לסועדים.

השעה תשע בערב באמצע השבוע ושנכנסנו היה ריק, אך עד שיצאנו חצי מסעדה התמלאה
במשפחות. מחזה מקסים ומעורר השראה.
מלצרית חביבה שיכולה להיות הסבתא שלנו הגיעה עם תפריטים מהודרים ובעברית וחצי רומנית אחרי שהבינה שהיא פונה למקצוען\ים לקחה הזמנה ענקית...

אז מה אכלנו?
בבקשה:
למנות פתיחה הזמנו את השילוש הקדוש מבחינתי. את האיקרא השארנו מאחור כי צלע אחת מאתנו פחות מתחברת ולי זה התאים.



* כבד קצוץ, שהגיע נימוח ובמרקם חלק לחלוטין. לא מוס או פטה, אלא כבד קצוץ אבל מלא בעסיסיות עם מרקם הרבה פחות גס ממה שמקבלים כיום במסעדות בז'אנר. אני מאד אהבתי מכיוון שזה המרקם מבית אמא, אם כי אצלי בבית הטעמים הרבה יותר חזקים. הכבד כמובן כמו שאר המנות מגיע עם תועפות בצל מטוגן פריך ומושלם.



* סלייטה, או בשפה פשוטה, פסוליה בטוטה. – סלט שעשוי משעועית לבנה מבושלת וטחונה עם שום ושמן. מנה מרתקת מבחינתי שאני לא מפסיד בחיים. מרקם רך כמו של חומוס טעים, עם ארומה מבצעית של שום. גם על המנה הזו כאמור, תועפות בצל מטוגן מושלם ופריך שנתן קרנצ'יות בפה.



עוד הזמנו (ואחר כך הוזמן שוב גם לקינוח!)
* רגל קרושה. עם המנה הזו יש לי יחסים ארוכים של אהבה\שנאה אבל זה לסיפור אחר. בגדול, מנה מצוינת ברפסודיה הרומנית, מלאה בבשר ובג'לי חזק ביותר. עם המנה הזו ביקשנו חזרת והגיעה אולי אחת הטובות שאכלנו בארץ. כלי נירוסטה קטן עם שורש חזרת אמיתי מגורד שנצבע בוורוד עדין ממיץ סלק טרי. חריפות שחודרת נחיריים וטעם אלוהים!.





לעיקריות המשכנו להזמין וגם פה לקחנו את הפניות בצורה חדשה למטיבי לסת.
* מנה מטיטיי [קבבים ברומנית למי שלא מכיר את השפה] – שהייתה מעולה. הקבבים מגיעים גדולים נפוחים וקפיציים, שלושה במספר. בדרך הטובה והמושלמת בהתקנה נכונה. הטעם שומי ומתקיף אם כי הבשר הדחוס הרגיש רך ונעים! המרקם היה טחון חלק ואני אישית התלהבתי מאד. המנה מגיעה עם תוספת לבחירה- לקחנו צ'יפס מבין האופציות, שהביאו בצלחת נפרדת בצורה נדיבה ביותר. "שיהיה כבר לכולם עם כל העיקריות שיגיעו". הצ'יפס כמובן מתפוחי אדמה אמיתיים, אך נראה שלא היינו צריכים הרבה ממנו, מהכמות שנשארה בסוף הארוחה. תכף תבינו גם למה.



* מנה פטריצ'ייאן (נקניקיות רומניות) – פה הפרסודיה מבחינתי הפציצו בגדול. סוף סוף פטריצ'יאן כהלכתו. לא עוד נקניקיות דקיקות בטעם גס או איזה "צ'וריסו" לא מוגדר. פה ברפסודיה מקבלים זוג נקניקיות ענק! שמנות מאד עם טעם מובהק של בשר לבן ותבלינים. מיץ עסיס ניגר מהן שנועצים  במעטפת הקרנקית והמרקם בול! טעם גן עדן ובכמות יפה מאד. אני ממליץ ללכת ולנסות ולקבל רפרנס מה זו פטריצ'יאן אמיתית.



יחד עם המנות, ובתוספת לתוספת הצ'יפס שבחרנו ולא כל כך נגענו, לקחתי גם צלחת של ממליגה.
לא את המנה שכוללת שמנת חמוצה וגבינה מלוחה מגורדת מעל, אלא פשוט ממליגה מהבילה וטרייה. בפועל מגיעה צלחת גדולה עם תל מכובד של ממליגה שזה עתה יצאה מהסיר. הקרום החיצוני התקשה מעט במגע עם אוויר המסעדה והמרקם והטעם של בית! זו בדיוק הממליגה ששנאתי לאכול בילדותי והיום אני פשוט דומע בכל ביס. כנראה שהזיכרונות והטעמים מסתדרים אחרת שמתבגרים.  המנה הזו עולה סה"כ 12 שקלים כך כפי שהזמנו ואני ממליץ לכולם לקחת.
תוספת מושלמת לארוחה כזו.



למנות העיקריות לא הסתפקנו בקבבים ובנקניקיות, טובים ככל שהיו (והם היו! לשמחתי הרבה), והמשכנו להסתכן ולהזמין את מנות ההארד קור של הגריל הרומני.



* מומיצה  (או שקדי בקר למי שלא שולט בשפה) – שאלתי כבר בכניסה אם יש בציפייה לתשובה חיובית. חלקי פנים חייבים להיות ברמה גבוה מאד כדי שיצליחו על הגריל ולא תמיד יש למסעדות הללו במקררים. הרומנייה המבוגרת הצהירה; יש ועוד איך יש! וגוללה סיפור הזמנה של עשרות קילו ברגע שהם נתקלו בספק משובח לאחרונה. לא יכולנו שלא להאמין לסבתא הרומנייה היקרה ששירתה אותנו ומנה של שקדים הוזמנה כמובן באופן גורף שולחן.
הגיעה צלחת עמוסה בשקדים צלויים על הגריל. פינות חרוכות פריכות וטעימות שסובבות פנים קטיפתי ומושלם. מלח ומעט לימון מעל (בשבילי) וזו הייתה כנראה ה-מנה באותו הערב! התענגנו פה על כל ביס כאילו לא ראינו אוכל כבר 40 שנה!. המנה הזו לא זולה גם ברפסודיה הרומנית (95 שקלים), אבל שווה כל שקל וגם אם הייתה עולה כפול מזה, כנראה שהיינו עדיין מזמינים.



מנה נוספת הוזמנה כבר אחרי שסיימנו את כל הכבודה הזו שנחה על שולחננו לכמה דק' סה"כ.
אנחנו לא אנשי קינוחים בגדול ומעדיפים להזמין עוד "אוכל" מאשר לחתום עם מתוק.
התחבטנו כמה שניות בין עצמנו על מה "נלך".... ומנה של מומיצה נוספת עמדה בגאון על הפרק...
אבל הפטרתי שהרגע אכלנו והיה מצוין, יש מצב שאנחנו מפספסים מנות מצוינות אחרות!
לשמחתי הסכימו איתי ומנה של



* מוח פנה (פנה=מטוגן בפירורי לחם) הוזמנה מהמטבח לאלתר. מנות מוח במסעדות רומניות מגיעות בדרך כלל בשתי אופנים;
על הגריל אחרי שהן עוברות תיבול קמחי כזה או אחר או כ- פנה. יעני מטוגן. שניצל.
אחרי כמה דק' בעוד אנחנו אוכלים את מנת הרגל הקרושה השנייה שהוזמנה שלא נמתין ללא בליסה,
הגיעה צלחת גדולה שוב עם 3 חתיכות ענקיות של מוח מטוגן במעטפת קרנצ'ית ועבה של פירורי לחם זהובים. אני את המוח שלי עושה עם מעטפת הרבה יותר עדינה, אך זו ללא ספק מנה מרשימה שהתגלתה כמעולה שבמעולים! המוח בתוך המעטפת הפריכה היה קרמי, טרי ומעולה! שוב מלח ים וכמה טיפות מרבע לימון שקיבלנו עם המנה הקפיצו את כל הקונספט הזה לשירת מלאכים.



הטעמים האחרונים הם אלו שחתמו עבורנו את הארוחה המטורפת הזו ברפסודיה הרומנית. לא קפה, לא פאפאנאש (אולי פעם אחרת) ולא שום דבר אחר. לא נתנו לשום "מפגע סוכרי" להרוס לנו.

כל האמור לעיל, זוג בקבוקי גולדסטאר, שוטים של צוייקה וקנקן מים קרים עלו לנו 520 ₪ לא כולל טיפ. זה ללא ספק הסכום הגבוה ביותר אי פעם שהוצאתי במסעדה רומנית, אבל הוא זניח עד אבק לאומת כמות האוכל, טיבו והחוויה הנהדרת שעברנו.



ישיבה במסעדה רומנית  מבחינתי שווה לחיים שלמים. אני מרגיש שייך, אני מרגיש בבית, אני מרגיש טוב עם אוכל טעים, נעים, נכון, משביע ופשוט חוויה שגורמת לי לחייך ולהעריך את האוויר שאני נושם. אין פה שום יומרה, אין פה שום גינונים ושום מלצריות זקופות גב שעושות לך אספרגוס וזה...
לפה באים לאכול, לשתות וליהנות. ואם אפשר עם חברים טובים? אין יותר טוב מזה.

אביעד

יום שישי, 14 בנובמבר 2014

ביקור בגריל הרומני - חיפה



כבר מזמן שרציתי להתחיל לעשות סדרת ביקורים מסודרת לכל המסעדות הרומניות בארץ.
יש אפילו תכנית כזו, לחבר קרוב ולי, לעבור בכולן מדרום ועד צפון הארץ, יחד. בחלק מהן - היינו כבר...
אני אישית מכיר כנראה את כולן. מדרום ועד הצפון. בתור ילד להורים רומניים ואחד כזה שלא רק גדל על המטבח והגריל הזה, אלא גם למד לאהוב אותו יותר מכל דבר אחר כמעט בחייו זה מנדטורי עד כדי לפתוח אחת בפנסיה :-).

ישנן כמה וכמה מסעדות ששמן הולך לפניהן ובתקווה שאסקור את מרביתן, בזמן כזה או אחר אם לא את כולן (אשתדל) - פה בבלוג. אז יש למה להמתין, אני מקווה.

הפעם, הגריל הרומני במרכז הכרמל יוצאת הראשונה בסדרה. או בעצם השנייה? "מעיין הבירה" שלא ממש נחשבת למסעדה רומנית פרופר, שאותה כבר סקרתי בעבר, יכולה מן הסתם להיחשב למסעדה מהז'אנר. אבל כאמור, היא לא מתיימרת להיות מקום שמחשיב את עצמו כמסעדה רומנית טהורה. אז אתם תחליטו אם כבר התחלתי אז או רק היום.

הגריל הרומני שבמרכז הכרמל בבעלותו ובניהולו של פאול התחיל את חייו לפני כ- 20-30 שנה.. לא ממש מסעדה משנות ה 50 או 60. אבל לא כזו שהתחילה את חייה בשנים האחרונות. בעצם כשחושבים על זה, אין ממש מסעדות רומניות חדשות. זה לא משהו ששף צעיר או משפחה תפתח עבור ביזנס חדש. ואולי טוב שכך.
המסעדות הללו שחיות כל כך הרבה שנים ורב הקהל שלהם מורכב מקהילה בגיל גריאטרי או חובבים מושבעים - מבשלות באהבה ועם חופן אמיתי של מסורת, שלא משתנה דרך היד של מי שבמטבח לאורך הזמן.
אחרת, החברה הקבועים יצביעו ברגליים. אלו לא מקומות\מסעדות שמשנות את התפריט!. לפעמים לצערי, גם את הכיסאות, השולחנות והמפות,  כמו גם את העיצוב הכולל הן משאירות כפי שהיה לפני 30-40 או 50 שנה, זו אולי הנקודה הבעייתית ביותר, או יש כאלו שיגידו הנחמדה יותר שניתן לחוות במקומות הללו.

השעון עצר מלכת גם בגריל הרומני שבחיפה. המסעדה ממוקמת ממש על גבול שד' הנשיא עם ציר מוריה, ליד החנייה שמול "אגדיר" בצמוד לחנות החיות הגדולה שעל הכביש.
האזור נחל לא מעט שינויים בזמן האחרון. שיפצו שם כמה בניינים, חנויות בגדי מעצבים אישיות נפתחו, פיצה האט שהייתה ממוקמת במרכז חורב עברה ממש ממול ואילו מסעדת ג'קו המודרנית, אחותה של זו המקורית בשוק התורכי שבעיר, נסגרה מניהול כושל. חומוס יש במקום גם כן (לא ממליץ עליו כל כך) וגם חנות תקליטים. הכל ממש ברדיוס של 200-300 מטר יחד עם סופרסל, בית קפה חמוד, פארק נחמד עם מזרקה, חנות פרחים ועוד . נהדר.


בשבת המקום די שקט וחנייה ניתן למצוא בשפע. בגריל הרומני ישנם כמה שולחנות בודדים, כך שהמקומות די ספורים, בייחוד שבימי שבת בצהריים יש מזמינים מראש. בדרך כלל משפחות גדולות.. (טוב נו, גדול...רומנים כן?! גדול אצלנו זה שישה מקסימום).
באמצע השבוע, אין בעיה והמקום עובד עד 20~ בערב מלבד יום ראשון. מקום ישיבה יהיה תמיד.
במטבח, פאול, זה שגם בעל המקום ומנהל אותו. בימי השבוע, הוא גם ממלצר. בקיצור אימפריה של בן אדם אחד. ככה זה כשעובדים עם קהל יעד קטן וללא כל פרסום.
אך האוכל, כנראה הטוב בחיפה מכל הרומניות שבסביבה.

הגעתי די מוקדם, כך שהייתי בין הראשונים שנכנסו אל המסעדה באותו צהריי שבת חמימה.
התיישבתי באחד השולחנות הקטנים (ל-4) ליד החלון ואמרתי שלום בפנטומימה לפאול כהרגלי.
המלצר התורן (בשבת יש נוסף מלבד פאול שעובד במטבח בעיקר) הביא לי תפריט למרות שאני לא ממש צריך. "זרקתי" על המלצר כמעט באותה השנייה את כל ההזמנה והוא נעלם אל המטבח בחיוך וחזר תוך כמה שניות עם שלוש קערות.
צלחת חמוצים שהכילה כרוב כבוש בסגנון הפלחים הגדולים, לא הקצוץ, ומלפפון חמוץ ביתי ענקי.
צלוחית של גמבות קלויות קצוצות עם חומץ ושום
וכמובן לחם אחיד לבן, טרי שנחתך לפרוסות עבות וגדולות (את כל אלו ימלאו לכם כמה שתרצו).


הזמנתי לראשונות:

כבד קצוץ –
כבד קצוץ הוא אחד מאבני הפינה של העדה. אצלנו בבית - פיירקס ענקי מלא בכבד קצוץ מטריף היה אחד הדברים הראשונים שהיו מוכנים לארוחת שבת או חגים. אחי ואני היינו מתבדחים שעל כבד קצוץ ו"סלט דה בף" (סלט תפוח אדמה גזר ואפונה במיונז) אין נדלן בבטן ואנחנו יכולים להמשיך לאכול מהם עד שהסלט נגמר או הלחם. מה שמגיע קודם!
הכבד הקצוץ של פאול הוא אחד הטובים שמגישים במסעדות הארץ. זה לא פטה ולא קישקוש מלא בביצה או בתפוח אדמה\ גזר כתוספת לנפח. הוא עשוי מכבדים שניצלים על הגריל עם המון בצל וטחונים ביחס של 90:10 עם ביצה קשה או כל תוספת אחרת. הסלט של הגריל הרומני אמנם כבד ו"יבש" יותר מאלו שאתם מכירים במקומות אחרים, אבל הוא האמיתי והטעים ביותר לטעמי.
אוכלים כבד ולא איזה ממרח שיש בו *גם* כבד. מעל הסלט, כמובן, נערם הבצל המטוגן המסורתי שהפעם היה מעולה, אך לא תמיד הוא טרי ונעשה על המקום...לא משהו שגורע כל כך, אבל הרבה פחות נחמד ומושלם מאיך שזה מוגש בדרך כלל.


פלוקאיטה –
ממרח\סלט שעועית לבנה עם שום. זה בעצם החומוס של הרומנים וסלט שהתחלתי או יותר נכון למדתי לאהוב בגיל מבוגר יחסית. סלט שרק סבתא שלי (עריכה - ז"ל) יודעת לעשות אצלנו בבית והיא גם היחידה שהייתה מכינה, בייחוד בחגים.
הפלוקאיטה של פאול הוא הקרוב ביותר של זה שהכרתי מהבית, למרות שהוא מעט פחות שומני מזה של סבתי המדהימה. גם על הסלט הזה הונחה ערמת הבצל המטוגנת כמיטב המסורת הרומנית. מקשטת ומשלימה את טעם השום הדומיננטי, שנטרף יחד עם השעועית הלבנה המבושלת לסלט לבן ומושלם.


פטרואצ'ן -
לראשונה נוספת, החלטתי לנסות גם את הפטרוצ'ן של הגריל הרומני ולשמחתי גיליתי מנה נוספת מהרפרטואר של פאול.
ב 22 ₪ בלבד מקבלים זוג נקניקיות רומניות שנעשות מבשר לבן, בגודל בינוני עם עסיסיות מדהימה וטעם עדין עד כמעט מצוין. הנקניקיות נצלו על גריל הפחמים במטבח, עד להתקנה מושלמת! והיו טעימות מאד! יחד עם עיטורי עגבנייה ומלפפון טריים (ארכאי, אך מתאים), זו אחת המנות הראשונות הטעימות שיש מבחינתי.


המשכתי משם לעיקריות;
מבחינתי, במסעדה רומנית הקונפליקט האלמותי בין הסטייק הלבן לבין הקבב הוא אחד הקרבות ההיסטוריים ביותר שיש. עד שפעם לפני המון שנים, אבי לימד אותי שניתן במסעדות הללו להזמין סטייק ולידו זוג קבבים "לקינוח". כך שאין צורך "להתפשר" ;-).
אצל פאול, להזמין זוג קבבים זה בעייתי. בעיקר מכיוון שהקבבים שלו כה אוויריים וטעימים שאת הרביעה הנכבדה שמקבלים כולל צ'יפס ב 45 ₪~ שואבים לפני שהרדיו מנגן "הו יונל"... כך, שתי מנות עיקריות הוזמנו באותה השבת, בעיקר כדי למלא את הצורך הנוסטלגי וגם זה של הרעב.

סטייק לבן –
בתפריט יש כמה וכמה אופציות לסטייק לבן, כמו צלע או צוואר כמובן. אך כשאני מגיע, אני נותן לפאול להחליט עבורי איזה נתח טוב יותר לדעתו באותו המעמד. כך יצא שקיבלתי נתח צוואר בגודל 300 גר' לערך עם טעם שמימי ואיזון מושלם של בשר ושומן. ניכר שפאול לא טירון ואת הסטיקים שלו הוא מניח בבריין מסורתי של מי מלח כדי להקנות להם את הנימוחות המטורפת שלהם. לא היה חלק בסטיק שלא היה חמאתי! ממש כך. אחד הסטיקים הטובים בז'אנר.


הערה: פאול משווק את האנטריקוט (עגל) שלו באדיקות ובכל פעם שאני מגיע לשם ולא רק לי כמובן. מניסיון, הסטייק שמתומחר ב 69 ₪ יכול להתחרות באלו של מסעדות גריל דרום אמריקאי בשקט!
סטייק מדהים! רך ונמס בפה. לאלו שלא אוכלים או אוהבים לבן – זוהי אופציה שכנראה עולה על כל מנת בשר במקום.


קבבים + צ'יפס –
כנראה המנה הפופולארית ביותר בכל מסעדה רומנית ופה אצל פאול ללא ספק גם כן. רביעית קבבים שמנמנים וצמיגיים, עם טעם עדין ומרקם שלא מהעולם הזה. פאול מתבל את הקבבים בהרבה פחות שום משאר מסעדות הארץ בז'אנר, מה שמוביל אותם כולל המרקם העדין כל כך, להיות כמעט הכלאה של קבב בולגרי עם רומני. מבחינתי זה עונג כפול וצרוף!
הקבבים כפי שכבר אמרתי, נשאבו חיש קל תוך כדי אכילת הסטייק והצ'יפס הטרי שהוכן מתפוחי אדמה אמתיים שנושנשו מעט לעט כתוספת פחמימות שלא ניתנת לוויתור במקום.


את כל הארוחה הזו שטפתי עם בקבוק חצי ליטר של גולד-סטאר כמובן... וכוס שפריץ שפאול הזמין אותי בעודי סועד את ליבי כמעט בבדידות במסעדה, עד שיגיעו המשפחות שהזמינו מקום.

ארוחה כזו היא לא כבודה קלה לבן אדם אחד ואף לזוג מה שהזמנתי ייחשב ללא מעט אוכל.
אך הקיבולת שלי כמו מידותיי כבר ידועה בכל הארץ, אז מכשול רציני זה לא היווה עבורי J
המלצר הנחמד הגיע לאסוף צלחות מן השולחן וישר שאל האם מתאים לי קפה או תה על חשבון הבית.
את קפה הבוץ של המקום אני מכיר ומוקיר כמובן וזו חתימה נאה ואף נוסטלגית עבורי (קפה כזה שמוגש בצלחת מצוירת כזו תמיד מזכירים לי את סבתי). אך מחשבות למתוק אחרי כל המלח והשום הזה היו מנדטוריות בהחלט – כך חשבתי.



מוס שוקולד ביתי -
עשה את דרכו יחד עם הקפה ואתו גם;
פפנאש -
מסורתי שנעשה וטוגן על המקום. זאת עשיתי כדי באמת להשאיר חותם על היום המיוחד הזה וקצת בשביל שיהיה לי לצלם לכם.
מה שפאול לא ידע זה שפפנאש אני לא ממש אוכל, בעיקר בגלל הגבינה שמשולבת פנימה.
עבור המנה הזו נקרא מישהו אחר לדגל. חבר שבדיוק התקשר והיה באזור הוזמן ובמקרה גם מגיע ממשפחה טובה (רומנית כמובן) שיידע לתאר עבורי את הפפנאש בדיוק רב, למול האופציות שניתן להזמין ברחבי חיפה והארץ כולה.
התברר שהמוס היה נחמד מאד ונעשה משוקולד איכותי עם מרקם אוורירי וטעם ממ.. מתוק. קצת יותר מידי עבורי וזאת כנראה בגלל רוטב השוקולד התעשייתי שהוזלף מעל כ פרפרזה לבוואריה האלמותית שבדרך כלל אותה אני מזמין ומעדיף.  נו שויין. את חלקו בפאזל הוא עשה בכבוד רב גם ככה...
הפפנאש היה טרי והמתנו לו כחמש עשרה דקות לערך עד שיצא מהמטבח. סופגנייה עגולה שטוגנה לצבע זהוב ויפה משולבת חתיכות גבינה (ברנזה) אמתית בבצק, עם כף של שמנת חמוצה וריבת תות שדה על יד לטעמים נוספים. החבר שנהנה מהפפנאש אמר שזה אחד הטובים והאותנטיים המוגשים כיום בארץ וטעמו דומה ל "מליי" ולא לסופגנייה של חנוכה עם שמנת חמוצה ליד וריבה. לכל אלו שמגיעים מבתים רומניים ויודעים טעמו של פפנאש או מליי כהלכתו... התיאור הנ"ל ידבר עברית\רומנית – אני בטוח.


הגריל הרומני במרכז הכרמל בחיפה, הוא ללא ספק מקום עם המון מסורת, אהבה למטבח ואוטנטיות מפתיעה. זו אחת המסעדות הטובות מצפון ליפו בז'אנר ואחת משלוש - ארבע הטובות ביותר בארץ לעניות דעתי.
מסעדה שגם הראשונות וגם הבשרים בה מעולים. לא דבר שקל למצוא, אפילו בצביר החיפאי -האיכותי מן הסתם.

הארוחה הזו שהייתה מספיקה לזוג או אפילו לשלישית אנשים לא ממש רעבים, עלתה לי קצת יותר מ- 200 ש"ח. ללא ספק מחיר מצחיק לאור כמות האוכל האימתנית שהונחה על השולחן.
השירות מאד ביתי וצמוד אך מי שמחפש שסומליה יבוא וימליץ לו על יין כולל כל הטקס, כנראה שלא קרא את הסקירה או הבין אותה. 

אני מידי פעם מגיע גם למסעדות הרומניות האחרות בחיפה (יש חוץ מזו עוד שלוש, לא כולל את מעיין הבירה), אך תמיד מבליט את זו שעל ההר הרבה יותר... לפחות בתקופה האחרונה.



אביעד.

יום שישי, 22 באוגוסט 2014

ביקור במסעדת אל באבור - יוקנעם



על אל באבור אנו שומעים רבות, יש ים של דיווחים ברשת, ביקורות בכל עיתון או מגזין בארץ
וכנראה יש מעט מאד אנשים שאוהבים לאכול וחיים בארץ שלא מכירים את המסעדות של חוסאם עבאס
שמקורה באום אל פחם והיום ניתן למצוא סניפים גם ביוקנעם, צמת מזרע ועוד.

חוסאם עבאס התפרסם בעקרון בשתי נקודות בחייו, מהמסעדות כמובן ומהתכנית קרב סכינים שהתחרה מול השף הצרפתי סטפאן. חוסאם מעיד על עצמו כשף ערבי והמסעדות שלו כגורמה ערבי ולא עוד מסעדת שטאנצ'
של חומוס צ'יפס סלט, אם כי יש את אותם הדברים וזו בגדול אותה הגברת בשינוי אדרת אם נהיה כנים לרגע.
עם מחירים גבוהים יחסית (וגם לא יחסית) ופרזנטציה קצת יותר פנסית לעתים מאותם מסעדות מזרחיות הפזורות בארץ.

באחד מצהרי ימי חופש אוגוסט, הזדמנתי לסניף ביוקנעם בשעת צהריים גבולית, כדי לתהות על קנקנו של הסניף
ועל האוכל של חוסאם כפי שהוא מגיש אותו כיום. בפעם הראשונה שטעמתי את האוכל מידי חוסאם זה היה בסניף באום אל פחם לפני שנים רבות, הרבה לפני שהיתפנתי לכתיבה בכלל או צברתי רפרנס בקולינריה מזרחית וגם מערבית אם אפשר לתייג.


המסעדה ביוקנעם רחבת ידיים ונראית קצת כמו אולם אירועים מואר מחלונות ענקיים הפונות לחניה הצפופה שעל הכביש החוצה את יוקנעם לעבר עין תות. השולחנות ממופות לבן וסכום מוכן על כל אחד ואחד כדי להכיל סועדים שהזמינו ומזדמנים במקום. אימפריית אל באבור התפתחה עד מאד בצמת הזו ויש ממש בצמוד, איטליז, שווארמה חדשה וחנות סלטים שכולם נושאים את השם של המסעדה.

באל באבור המטבח פתוח וכל מי שנכנס אליה יכול לראות את הטבחים השוקדים מעל הסירים, הגריל וויטרינת הסלטים. מלצר חיש קל הוביל אותי למושבי והניח תפריט שחור וגדול לפני.
הוצאתי את המצלמה בהיכון והתבוננתי במנות, במחירים ובהצעות היום. המלצר שגילה עניין במצלמה המיוחדת שלי התחיל להציע לי כמו לכל לקוח שנקלע למסעדה את המנות היקרות ביותר במקום - "אם אתה כבר מצלם, אז אתה חייב להזמין את צוואר הטלה הממולא, או הפרגית הממולאת שלנו וכן הלאה..." את הטריקים הללו אני מכיר והמחירים כמו גם הכמות של המנות הללו ממש לא מתאימות לסועד אחד.
אמרתי לו שאני מעדיף לטעום דברים אחרים ברשותו והייתי מעוניין להתחיל בפלטת הסלטים שלהם ובהמשך אזמין גם בשר מהתפריט.
פרצופו של המלצר השתנו מעט ברגע שביטלתי את הצעתו למנות "הדגל" היקרות של המקום, אבל הוא שירת אותי נאמנה מעתה ועד סופה של הארוחה גם אם הוא לא היה חייכן במיוחד. מבחינתי סבבה.


הסלטים הגיעו והשולחן היה מלא עד כמעט אפס מקום. רב הסלטים היו די רגילים למרות שקיוויתי לטוויסטים הרבה יותר רציניים, טריות זועקת או תבלון ייחודי.


קיבלתי את הסלטים הרגילים שיש בכל מסעדת "חומוס, צ'יפס סלט"... כמו חומוס עם גרגירים, טחינה עם פטרוזיליה, כרובית מטוגנת בטחינה, סלט ירקות שהיה טרי אך מפוצץ בלימון, גזר מבושל בטעם פיקנטי, כרוב לבן ועוד מזטים בנאליים, נחמדים וטעימים אך שום בשורה לא הייתה בהם.


סלטים נוספים שהיו קצת יותר "אותנטיים" נגיד, היו סלט גרגר נחלים עם גרעיני רימון, תבולה טובה ולסט עלים נוסף... עדיין לא איזה שוס ייחודי ומדהים, אבל השפע, והטעמים הטובים והמוכרים, הטיבו עמי ועם הלאפות החמות שהניחו לפני גם והבטן שלי הודתה בכל מקרה, גם אם לא היו שם זיקוקים מיוחדים.


למנות עיקריות הזמנתי שתיים.
הראשונה הייתה אולי מנת הדגל האמתית של חוסאם ושל הרשת אל באבור – קבב בלאדי.


בפועל מקבלים מן קערה עמוקה שמעליה נמתח בצק שנאפה בתנורי המטבח. ומתחת לבצק, קציצות בשר כבש מתובלות ברוטב עגבניות טריות, בצל חרוך ופריקי ירקרקה.
המלצר ברב טקס פרס את הבצק בשוליו והפך את המכסה לאחד הצדדים. התבשיל המהביל הפיק ריחות ואדים משכרים ויחד עם קצת לאפה שנשארה לי מסשן הסלטים התחלתי לטעום את הרוטב קודם עד שאחליט שניתן להתחיל לאכול מבלי לשרוף את הלשון.



המנה הזו מבחינתי היא השוס האמיתי של המקום. טעמה אלוהי. הקציצות היו נימחות ואדמדמות בפנים, הפריקי היה תפוח רך וטעים והרוטב שעטף הכל מעגבניות טריות ובצל חרוך היה פשוט טעים נורא!
חיסלתי את המנה הזו עד תום למרות שקטנה היא לא, מי שמגיע בזוג, יכול לחלוק בשקט, בטח ובטח אחרי שולחן מלא בסלטים, חומוס ופיתות.

המנה השנייה שהזמנתי מהעיקריות הייתה מנת צלעות הטלה עם פריקי לתוספת.


המנה הגיעה מסודרת בצורה מאד יפה, המתאימה למטבח ומסעדה שמכבדת מאד את נושא הקולינריה, רק שמלבד הצלעות הטעימות שהגיעו בכמות די בינונית, לא היה בצלחת שום דבר שהיה ממש אכיל. הפריקי להפתעתי היה פושר על גבול הקר והיה אל דנטה. איזה פער לא נורמאלי בין הפריקי שקיבלתי כתוספת למנה של 150 שקלים (צלעות) לבין הפריקי שהוגש בתוך קערת הקבב הבלאדי.
למזלי, אכלתי מספיק פריקי לאותו הצהריים והסתפקתי בצלעות הבשרניות והטעימות. הבשר היה באמת משובח, אבל לא היה שום דבר שם שהיה שווה 150 שח לרביעיה די מסכנה בסופו של דבר.

את הארוחה צלחתי בשעה קלילה בערך ולקינוח הזמנת קנפה אישית וקפה שהביאו לי "על הבית".


את הקנאפה באל באבור עושים אישית בכל הזמנה והוא כנראה אחד הטובים בארץ. אני לא מחובבי הקנאפה הגדולים של ארצנו, בעיקר בגלל הגבינה שמציקה לי לעיתים, אבל זו של אל באבור עילוי של ממש. היא טובה, קריספית עם גבינה מצויינת וטעמי סוכר מאוזנים. יחד עם הקפה זו הייתה חתימה נאותה לארוחה מאד יקרה מצד אחד ומצד שני די סבירה מבחינת טעמים.
בפעם הבאה, אעצור באל באבור לקבב בלאדי וקנאפה ולא אתפתה להזמין מנות נוספות מהתפקיט שלהם.
יש מצב שהסניף של אום אל פחם טוב יותר משאר סניפי הרשת שצצו בצפון... אבל לזה אין לי שום הוכחה חותכת.
בסה"כ מסעדה טובה, עם אוכל טוב מאד (אני מניח שאת נושא הפריקי הקר הייתי יכול לתקן ברגע עם הארה קצרה למלצר...) אך יקרה מידי מבחינתי למה שמקבלים בפועל, גם אם חוסאם עבאס קורא לעצמו שף ולמסעדות שלו גורמה ערבי.

 אביעד.

  

יום ראשון, 10 באוגוסט 2014

ביקור במסעדת מגדלנה על שפת הכנרת


את המושג מסעדת שף אנחנו שומעים די הרבה לא רק בארץ, אלא ברחבי העולם ובתקופה האחרונה של כמה שנים נגיד- אנחנו גם מגלים את השפים מהמגזר הערבי, בעיקר בארץ. למרות שמסעדת מגדלנה בצומת מגדל שעל שפת הכינרת רושמת באודותיה, שהיא הראשונה בארץ שמתהדרת בטייטל שכזה, עוד לפנייה היו -
דוחול ספאדי (דיאנה- נצרת) ו בעיקר חוסם עבאס (אל באבור) שהיוו את חלוצי השפים הערביים שהרעיפו בעיקר על עצמם שהם עלי מסעדות שף מבוססות מסורת ערבית.
אבל לא על "היריבות" ביניהן באתי לדבר וגם לא על הרעיון שעומד מאחורי מסעדות שף ערביות או אירופאיות. אלא על הארוחה שאכלתי במסעדת מגדלנה בבעלותו של יוסוף זוזו חנא.
ביום קיצי במיוחד, בעיקר אחרי שחבר יקר זרק לי את השם מגדלנה אחרי שהיה שם עם חברים ומשפחה ושרבב את שמה בתור מקום שהוא נהנה בזמן האחרון בניגוד להמון מקומות "נחשבים" בתל אביב שכבר עבד עליהם הקלח (אנו חוזרים על המנטרה הזו שוב ושוב לצערי הרב) מצאתי את עצמי בפתח בניין ענק שבתחתינו סופר של דבאח עם חנייה שמקיפה אותו ממש על שפת הכנרת, צפונית לטבריה בצמת מגדל.

יוסוף חנא הוא שם דבר בעת האחרונה בארץ ושמו מוזכר יום וליל בבלוגי האוכל, אתרים, מגזינים, עיתונים ותוכניות טלוויזיה כאחד השפים הרעננים שישראל ידעה בזמן האחרון. בייננו, אני לא בטוח שזה כזה נכון.. למרות הארוחה הטובה שאכלתי, אבל אם תקשורת רוצה ביקרו של אדם, היא תשיג זאת על אפו, חמתו ואימא שלי.

סיכום מקדים -
בסופו של דבר, זו הייתה ארוחה טובה, עם השפעות גליליות, מבוססת חומרי גלם טובים מאד ותג מחיר גבוה במיוחד. שמתאים לתל אביב הרבה יותר מאשר לצפון הארץ. בתור אחד שאוכל בעיקר בסביבת חיפה רבתי, אני מכיר היטב את שיטות התמחור של הצע וביקוש מטרופוליטני ופה זה היה אוף אקסיס לחלוטין, אבל צפיתי זאת על פי האתר שנושא גם את התפריט וגם את המחירים, אז שום דבר לא בא בהפתעה גמורה בעידננו.
זוזו מתרגם את המחירים הגבוהים בשלוות נפש כאשר הוא מתאר שאת צלעות הטלה שלו הוא קונה מאותו ספק שקונה מאיר אדוני, כך שהוא יכול לתמחר את מנת הצלעות (אגב אכלתי אותה גם כן) לא הרבה פחות ממנו בלי נקיפות מצפון.
שזה בסדר גמור וזכותו. המסעדה משרה רוגע ואווירה נהדרת. המרחב הענק מתאים מאד לנדלן צפוני מאשר מקום צפוף ואפוף במרכז הארץ וזה די נחמד לשבת בניחותא שיש בינך ובין שולחנות סביבך כמה מטרים מכובדים של פרטיות.
השירות היה לעילא וזו הייתה אחת החוויות היותר אדיבות ונדירות שפגשתי בארץ. המלצר (ששמו פרח מזכורני לצערי הרב) היה פשוט נהדר, מנומס בצורה מעוררת הערצה עם ידע במנות וחומרי הגלם והגינונים הנכונים מבלי להיות פלצן או מנוכר.  פשוט מושלם.
והאוכל? בבקשה.

ניסיתי בכל מאודי לנסות כמה וכמה מנות מכל חלק בתפריט שמחולק למנות פתיחה, ראשונות, עיקריות וכמובן קינוחים.
המחירים כאמור לא קלים לעיכול ואם אוכלים כמעט לבד במסעדה ולא ממש חולקים זה לא פשוט לצרוך מספיק מנות כדי לתהות על קנקנה של מסעדה או לפחות לכתוב סקירה שתעורר ציפייה או רצון להגיע... אז הפשלתי שרוולים, שינסתי מותניים, שמתי בצד את הדיאטה שהתחלתי מאז שחזרתי מפריס והתחלתי להזמין לתדהמת המלצר כמה וכמה מנות ;-)

ברגע שהתיישבתי במקומי במסעדה, המלצר הגיע חיש קל עם קנקן ענק של מים קרים ומזג לי להתרענן. במים היו פלחי לימון, עלי לימונית, נענע ועוד מה שנתן למים זכר של רעננות צמחי בושם גליליים.

את מנות הפתיחה שמתי בצד (מתודית)... יש שם כמה מנות שנראות טובות ומיוחדות, כמו עולש בר שמטוגן עם בצלים מקורמלים, מקלות גבינה בבצק סיגר עם זעתר, החציל הבלאדי האלמותי של מסעדות ארץ ישראל, אבל אני בטוח שפה עם אינטרפרטציה קצת אחרת, מג'ידרה, סלט פטוש לבנוני ועוד.
מהחלק הזה, הזמנתי רק את לחם הבית ומטבלים. קיבלתי סלסלת מתכת עם מפית בד לבנה ובה כמה וכמה לחמים מאורכים דמויי גריסיני שנאפו הרגע. הם היו חמים ונעימים עם בצק טעים מאד, מעוטרים במלח גס ובצמח תבלין. עם הלחם מגיעה צלחת מטבלים כאמור; שמן זית ובלסמי, פלפלים קלויים ועגבניות מיובשות וטחינה ירוקה. כל המתבלים היו טובים אבל שום דבר לא חדשני בחלק הזה.

למנה ראשונה בחרתי בזו שנראתה לי המיוחדת ביותר וזו שיוצאת מקווי המסעדות המזרחיות וגם מאלו שקצת יותר מזה -
הזמנתי -
מוח טלה - צרוב עם שמן זית ולימון מוגש עם קרם חומוס, פול ירוק וסלסלה ביתית.
צלחת גדולה מעוטרת בחינניות מקורית נחתה לפני די מהר מזמן ההזמנה ולקחתי דקה להתפעל מיופייה וגם לצלם עבורכם. מנת המח עצמה לא הייתה גדולה מידי אבל מספיק בהחלט למנה ראשונה סטנדרטית במקום שמתיימר להיות גורמה. המח עצמו היה מותקן במדויק והיה נימוח. מעליו סלסת עגבניות פיקנטית עם פולים ירוקים מאודים, שני רבעי ארטישוק חלוט ומוקפץ בשמן זית ולימון וקרם החומוס העדין שהיווה מין "ניגוב" קליל עם מה שנשאר לי מהלחם. גם את רוטב העגבניות ניגבתי עד תום. מנה מיוחדת, טעימה מאד שהותקנה לעילא ופתחה את הארוחה בציפייה לבאות!
שאפו.



לאחר המנה הראשונה, החלטתי לגשת ישר לעיקריות (כאילו דה... ) והזמנתי שלוש כי פשוט לא ידעתי מה לקחת.
האמת שזה די מפתיע, בדרך כלל יש אחת או שתיים שתמיד תופסות לי את העין, פה רציתי לנסות הכל, למרות המחיר.
ובכל זאת, שלוש מנות עיקריות זה יפה, גם עם חולקים עם עוד אדם אחד... זה מספיק.

הזמנתי -
צלעות טלה גלילי - גריל פחמים מוגש עם קרם כרובית וירקות שורש. 



המנה הגיעה במן צלחת מצפחה שחורה אבל מסוגננת וגדולה והיא הייתה גדושה ועשירה. רביעית צלעות טלה גדולות יחד עם "משיכת" קרם לבן שלא נטעם כמו כרובית אלא כפירה תפוח אדמה (העדפתי אז לא אמרתי כלום) חלק מגזר ורבע סלק
שעמדו יותר עבור צבע יחד עם תבשיל פריקה וכמה מיקרו עלים. ללא ספק סימפוניה גלילית ואדמתית שהתגלתה גם כטעימה מאד על כל מרכיביה. למרות שהצלעות לא היו איזה שוס לאומי, אלא צלע חביבה ביותר ולא יותר מזה, השילוב עם שאר מרכיבי המנה, הסגנון והאווירה הביאו את המנה לציון טוב מאד.



עוד הזמנתי מחלקו הבשרי של התפריט את הקבב, מול המרכז המסחרי שזוזו בנה בתוכו את מגדלנה, יש תחנת דלק ובה מסעדה נוספת בבעלותו - "תנורין" (ועוד אחד כמה מאות מטרים משם בהמשך הדרך "קצה הנחל" למי שתוהה) שהיהלום שבכתר בה הוא הקבב המיוחד של זוזו, בדיוק כפי דוחול או חוסם התפרסמו בשלהם.
אמרתי, ננסה במסעדת השף, קבב של שף הוא הקבב בכל מקום:

קבב ענתבלי - על מצע סלסה עגבניות שום וצנוברים. 
מנה מקסימה של חמישה או שישה קבבים מעשי יד מאורכים כמעה מבוססי בשר טלה מבושם ומתובל באהבה. הקבבים עצמם נחו על תבלים פיקנטי ומצויין בטעמו של עגבניות עם שום וצנוברים וטחינה מעולה עיטרה את הכל מלמעלה.
מנה מצוינת עם השפעות גליליות, ערביות, קולינריות, ישראליות, מה שאתם רוצים. אני התמוגגתי ממנה. אבל אני פריק של קבב, אז אל תתייחסו לשבחי ההלל שאני מרעיף פה, נסו בעצמכם.



למה העיקרית האחרונה החלטתי  לבחון את הדגה של המקום ובעיקר את פירות הים. אם זוזו מתהדר כל כך בחומרי הגלם שלו, בפירות ים זו הבחינה האולטימטיבית מבחינתי , כי יש כל כך הרבה בררה בארץ ולבחור את הדברים הנכונים, זה עניין של תקציב מטבח רציני.

מחבת מיקס פירות ים בציר סרטנים וברנדי. 
גם את המנה הזו מקבלים במלוא הדרה במחבת אלומיניום בגודל בינוני מלאה בכל טוב הדגה. יחד עם הכלים המיוחדים כמובן. שרימפסים בגודל סביר בהחלט וכמות נורמלית, כמה וכמה סקאלופס (קוקי סאן ג'ק) בגודל מלא ולא פרוסים בשביל "כמות", סרטן אחד שפורק לחצאים, קלמרי שלמים וראשי שרימפס טריים שמצצתי מהם את העסיס המתוק. פירות הים היו ברמה גבוה, וניכר עליהם שלא הגיעו מאיזו שקית מצומקת מתחתית מקרר נשכח. הציר היה עשיר בטעמים ואפונה ירוקה טרייה ופריכה קישטה ואף יותר את תחתית ואת כבודת המחבת. זוהי ללא ספק מנה שהמטבח הוציא כיאה למסעדה ולמחירה. אחת ממנות פירות הים הטובות שאכלתי בארץ HAND DOWN... לא שזה כזה קשה לצערנו הרב.




מנת לחם, ראשונה מעולה ושלוש עיקריות ששוות כל שקל וטעימות עד מאד (לפעמים אנחנו שוכחים בין בליל הקשקשת שאוכל צריך להיות טעים! קודם כל) הביאו אותנו לפרק האחרון של הארוחה, הקינוחים.
פה בעיית הגבינות שלו אותתה ואת מנת הדגל הלאומית של זוזו, זו שהפרטנר שלי לארוחה זרק שזכתה באיזה מקום ראשון באחת התחרויות ההזויות שהטלוויזיה ממציאה, לא יכולתי להזמין... זו ה "חלוואית אלגבין" כמובן.
הוא כבר דגם אותה, אז החליט לקחת את הכנאפה שהיא לא פחות טובה לדברי המלצר הנהדר שלנו ששיבח במיוחד.




וקינוח נוסף הזמנו משהו שוקלדי שילך טוב עם המקיאטו הכפול שהכינו לי לחתימת עסקת השלום עם הגליל...
מעדן שוקולד ולרונה - בעצם איזו מן קונסטלציה של שוקולדים פרלינים, מקרון (מעולה!) ועוד כל מיני קישוטים
שדי סיימנו עד תום כולל הכנאפה שהייתה באמת מעולה מדגימה מינורית בלבד על ידי (שוב, הגבינה)...



שילמנו לא מעט בסוף הארוחה, אבל זו הייתה באמת אחת רצינית וגדושת מנות וגם אולי מהיקרות ביותר שיש בתפריט בכמעט כל חלקיו. יחד עם בקבוק יין לבן וצונן שהובא לנו ממקררי היין הגדולים שעומדים בכניסת המסעדה זו הייתה אחת הארוחות המוצלחות שידעתי בעת האחרונה ברמת המחיר והציפיות. ללא ספק HOME RUN נחמד מאד.... אם כי שום דבר חדשני במיוחד כדי לקרוא לה מהפכנית. היא "פשוט" עושה אוכל טוב וטעים! וזה לא משהו שאני לוקח כמובן מאליו.
אני מוכן לשלם, כשיש בסופו של דבר אוכל על הצלחת מחומרי גלם טובים והתקנה רצינית במטבח שיודע מה הוא רוצה.
תוסיפו לזה הכנסת אורחים ראוייה, מלצר משכמו ומעלה ומסעדה גדולה וממוזגת וקיבלנו פה - מצוינות.
חבל שהיא פאקינג שעה נסיעה צפונה מחיפה, אבל אני מניח שיש על מה לדבר ;-) מי בא שוב?

אביעד.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...